<h1>סידור רבינו עמרם גאון — סדר פסח</h1>
<h2>דף צט:</h2>
והכי אמר רב נטרונאי גאון, ארבעה כוסות שבפסח חובה הן, ואי אפשר שלא לשתות, ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו וחייב מלקות מדרבנן. ואם אינו מוצא יין בכמה פרסאות, או שהיה בספינה ואין תקנה כל עיקר להביא יין, ישרה צמוקים במים ויעשה ארבעה כוסות, שכך שנו חז"ל [ב"ב צ"ג:] יין צמוקים לא יביא לקרבן ואם הביא כשר. וכיון דלקרבן אם הביא כשר, לקדוש ולהבדלה לכתחלה כשר במקום שאי אפשר. ושם מפורש שבאו אנשי קירואן אצלנו ואמרו שיאמרו בלילי פסחים בחר בנו לרוממנו, טעות הוא בידן מפני שקדוש אחד לכל המועדות כלן, אלא שלכל אחד ואחד מזכיר מעין מאורע שלו.
<h2>דף קג.</h2>
ופסח שחל להיות במוצאי שבת, או שאר ימים טובים כגון עצרת, וסוכה מתפלל כך... ובהבדלה של כוס הוא מברך. אם יש לו יין, אומר בהתחלה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. אשר בחר בנו מכל עם וכו' עד מקדש ישראל והזמנים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא מאורי האש, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגוים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, בא"י המבדיל בין קדש לקדש. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וסימן יקנה"ז י' יין, ק' קדוש. נ' נר, ה' הבדלה, ז' זמן. ואם אין לו יין יבדיל על הפת. ואע"פ שכתבנו למעלה שאין מבדילין על הפת, ודאי כן הוא, שבשאר ימות השנה אין מבדילין על הפת כל עיקר, וכמו שכתבנו טעמו של דבר. אבל שבת ויו"ט יש קדוש והבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת ושפיר דמי. וכך אמר בה טעם אדונינו מאור עינינו מר רב צדוק גאון זצ"ל אלו עמדה הלכה כד שלח ליה אבא אבוה דשמואל לרבי, ילמדנו רבינו סדר הבדלות היאך. שלח ליה כך אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי שאמר משום אביו שאמר משום ר' יהושע בן חנינא נהי"ק. נ' נר, ה' הבדלה, י' יין, ק' קדוש. וא"ר חנינא משל למלך יוצא ואפרכוס נכנס. מלוין את המלך וזו היא שבת, ואח"כ יוצאין לקראת אפרכוס וזה הוא יו"ט, הוה אמרינן כיון שהבדלה קודמת לקדוש, וקיי"ל דאין מבדילין על הפת, אסור להבדיל עליו אפילו ממוצאי שבת ליו"ט. עכשיו שאמרו חכמים היכא דאיכא זמן היכי עבדינן ...אביי אמר יקזנ"ה. רבא אמר יקנה"ז והלכתא כרבא, כיון שקידוש אומר תחלה, נעשה קדוש על הפת עיקר והבדלה טפלה לה, ומבדילין על הפת עם קידוש. הלכך יו"ט שחל להיות במוצאי שבת מי שאין לו יין, בתחלה מברך המוציא לחם וכו' ואחר כך אשר בחר בנו וכו', ואם יש לו בשמים מברך על הבשמים ואח"כ על המאור, ואם אין לו בשמים אומר בורא מאורי אש ואח"כ המבדיל, ואח"כ שהחיינו. וביום טוב שאין בו זמן, הלכה כרב דאמר יקנ"ה יין קדוש נר הבדלה.
<h2>דף קג:</h2>
ומי שמבקש לקדש בפסח בבתים הרבה כיצד יעשה, אילולא ברכת המזון שמעכבת, שכיון שבירך ברכת המזון שוב אין לו רשות לטעום אלא כוס ד' בלבד, שכך שנינו, בין שלישי לרביעי לא ישתה, היתר גמור היה לקדש אפילו בבתים הרבה. ואם כלם למדים ברכת המזון יש תקנה. כיצד הוא עושה, מקדש בבית ראובן קידוש היום ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י. ומביאין מה שמבקשין משאר ירקות חוץ מחזרת, ומברכין בורא פרי האדמה ומטבילין בחרוסת ואוכלין. וחוזרין ואוחזין כוס אחר ואומר מה נשתנה, ועבדים, והגדה, והלל עד חלמיש למעינו מים. שכך אמרו חז"ל [קי"ז:] עד היכן הוא אומר, בש"א עד אם הבנים שמחה, וב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים. והלכה כב"ה. ואומר שגאלנו וחותם גאל ישראל, שאמרו חז"ל ק"ש והלל אומר גאל ישראל, בצלותא גואל ישראל. ומברכין בפה"ג בפני עצמו. מאי טעמא מפני שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא [ק"ט:]. ושוב טעם אחר, בסעודה של כל השנה אעפ"י שיושבין וקבועין על היין והן שותין, כיון שברכו ברכת המזון צריכין לברך בפ"ה, ולמה הן צריכין והלא עדיין הן קבועין, אלא כך אמרו חז"ל [ק"ב.] כיון שהפסיק ברכת המזון, שאין יכול לשתות בין ברכה לברכה חייב לברך בפ"ה. וכן בני מסיבה שהיו יושבין וקבועין על היין ושותין ועמדו להתפלל והתפללו, וחזרו וישבו לשתות, צריכין לברך בפ"ה. ולמה הן צריכין והלא עדיין לא עקרו, אלא כיון שעמדו להתפלל ואין יכולים לשתות בתוך התפלה נעשו כמי שהפסיקו וחייבין לברך, אף כאן כיון שאמר ההגדה ואין יכול לשתות בתוך ההגדה, כמי שהפסיק דמי, וצריך לברך. ומן הטעמים הללו למדנו שארבעתן צריך לברך על כל אחד ואחד בפ"ה בפני עצמו.
<h2>דף קח.</h2>
ושותין כל אחד ואחד כוסו בהסבה, שארבעתן צריכין הסבה. ומסב בצד שמאל, שכך אמרו חז"ל פרקדן לא שמיה הסבה. הסבת ימין לא שמיה הסבה, ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. אשה אינה צריכה הסבה שאין דרכן של נשים להסב, ואם אשה חשובה היא, צריכה הסבה. בן אצל אביו צריך הסבה. תלמיד אצל רבו אין צריך הסבה, ששנינו מורא רבך כמורא שמים. ואחד אנשים ואחד הנשים חייבין בארבע כוסות האלו.
<h2>דף קט:</h2>
ומי שמבקש לקדש בפסח בבתים הרבה כיצד יעשה, אילולא ברכת המזון שמעכבת, שכיון שבירך ברכת המזון שוב אין לו רשות לטעום אלא כוס ד' בלבד, שכך שנינו, בין שלישי לרביעי לא ישתה, היתר גמור היה לקדש אפילו בבתים הרבה. ואם כלם למדים ברכת המזון יש תקנה. כיצד הוא עושה, מקדש בבית ראובן קידוש היום ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י. ומביאין מה שמבקשין משאר ירקות חוץ מחזרת, ומברכין בורא פרי האדמה ומטבילין בחרוסת ואוכלין. וחוזרין ואוחזין כוס אחר ואומר מה נשתנה, ועבדים, והגדה, והלל עד חלמיש למעינו מים. שכך אמרו חז"ל [קי"ז:] עד היכן הוא אומר, בש"א עד אם הבנים שמחה, וב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים. והלכה כב"ה. ואומר שגאלנו וחותם גאל ישראל, שאמרו חז"ל ק"ש והלל אומר גאל ישראל, בצלותא גואל ישראל. ומברכין בפה"ג בפני עצמו. מאי טעמא מפני שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא [ק"ט:]. ושוב טעם אחר, בסעודה של כל השנה אעפ"י שיושבין וקבועין על היין והן שותין, כיון שברכו ברכת המזון צריכין לברך בפ"ה, ולמה הן צריכין והלא עדיין הן קבועין, אלא כך אמרו חז"ל [ק"ב.] כיון שהפסיק ברכת המזון, שאין יכול לשתות בין ברכה לברכה חייב לברך בפ"ה. וכן בני מסיבה שהיו יושבין וקבועין על היין ושותין ועמדו להתפלל והתפללו, וחזרו וישבו לשתות, צריכין לברך בפ"ה. ולמה הן צריכין והלא עדיין לא עקרו, אלא כיון שעמדו להתפלל ואין יכולים לשתות בתוך התפלה נעשו כמי שהפסיקו וחייבין לברך, אף כאן כיון שאמר ההגדה ואין יכול לשתות בתוך ההגדה, כמי שהפסיק דמי, וצריך לברך. ומן הטעמים הללו למדנו שארבעתן צריך לברך על כל אחד ואחד בפ"ה בפני עצמו.
<h2>דף קיד.</h2>
בתחלה מוזגין את הכוס ומברכין על היין קודם, שכך שנינו מזגו לו כוס ראשון, ב"ש אומר מברך על היום ואח"כ על היין וב"ה אומר מברך על היין ואח"כ מברך על היום. למה, שהיין גורם לקדושא שתאמר, דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, והלכה כבית הלל. וכך מברך. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו כו'. מקדש ישראל והזמנים. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ואין צריך לומר שעשה נסים, שכך אמר ראש ישיבה [רב עמרם בר ששנא גאון], המקדש בפסח אין צריך לומר על הכוס שעשה נסים. מאי טעמא, הואיל וצריך לומר ועשה לנו את כל הנסים האלו, ושם צריך להזכיר שעבוד ועבדות ונס וגאולה, אינו צריך להזכיר כאן. ואם מזכיר שתי פעמים, מוציא שם שמים לבטלה. ובחנוכה ובפורים אנו אומרים אותה ברכה בפני עצמה, ששם אין קדוש ולא הגדה ולא סדר נסים כפסח, וכך מנהג בשתי ישיבות שאין אומרין.
<h2>דף קיד:</h2>
ומביאין שולחן שיש עליו שלש מצות וחזרת וחרוסת ושני תבשילין. מאי שני תבשילין, אמר רב הונא סלקא — תרדין, וארוזא — אורז. חזקיה אמר אפילו דג וביצה. ר' יוסף אמר אפילו שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה. רבינא אמר אפילו גרמא ובישולא. ונוטל הבקי מצה ובוצע אותה לשנים ומניחה בשולחן.
<h2>דף קטו.</h2>
ולאחר ששותין מביאין מים ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י, דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ומביאין מיני ירקות כגון חמא או חסא או גרגירא או כרפס או כוסברתא. ומביאין לפניו חרוסת חליק"א, שעושין אותו במקומנו מן תמרים. ולוקחין כל אחד מירקות הללו ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי האדמה. ומטבילין בחרוסת ואוכלין. ובמקום שיש שני מינין, מברך קודם פרי האדמה ואוכל, כמו שכתבנו למעלה, ולכשיגיע לאכול מרור מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול מרור. ואוכל. אבל במקום שאין שאר מיני ירקות אלא מרור בלבד, מברך עליו בורא פרי האדמה ולאכל מרור, ואוכל, ולבסוף אוכל למרור בלא ברכה זכר למקדש כהלל. וכן הלכתא.
<h2>דף קטו:</h2>
ונוטלין ידיהן [פי' — מים אחרונים] ואין צריכין לברך ענט"י. שכך אמר רב עמרם בר ששנא גאון. זה ששאלת, צריך לברך ענט"י בין קודם אכילה בין לאחר אכילה, או אינו צריך אלא בשחרית בלבד, והרי בפסח מברך שלשה פעמים. כך ראינו, שאותה נטילת ידים של שחרית אינה עולה למנין, שאותה נטילה אינה עשויה אלא לעצמה, שכיון שישן אדם קיימא לן שידים עסקניות הן, לפיכך נוטל אדם ידיו וחייב לברך. ולאכל לחם, חייב ליטול ידיו ולברך על נט"י. דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים טמא הוא. הא שטף, טהור. [חולין ק"ו.] ואמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים נטילת ידים לחולין מן התורה. לפיכך חייב ליטול ידיו וחייב לברך. אבל מים אחרונים של אחר הסעודה לא יברך, ואם ברך, מוציא שם שמים לבטלה. דקא אמרינן [חולין ק"ה.] מים ראשונים מצוה וטעונין ברכה. ואחרונים חובה ואין טעונין ברכה, מפני שחובה הוא שלא יסתכן, ולאו חובת מצוה הן. דקא אמרינן מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, מלח סדומית יש ומסמא את העינים. וכמה, אמר אביי משתכחא כקורטא בי כורא. לפיכך נוטל ידיו ואין צריך לברך, כמו שכתבנו למעלה, בין של שחרית ובין של סעודה. אלא בפסח, שכתבת — והרי בפסח מברך שלשה פעמים, מנין לך זו ומי אמרה לנו והיכן מקומה, לא מצינו לא במשנה ולא בתלמוד שמברך שלשה פעמים. ומי שאומר כן דברי בורות הן. בשלמא שתי פעמים ודאי קא אמרינן [פסחים קט"ו:] אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש אעפ"י שנטל ידיו בטבול ראשון חוזר ונוטל ידיו בטבול שני שהוא של לחם, ומברך בשתיהן ענט"י אלא שלישית היכן מקומה. אם אחר המזון, כבר אמרו חז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. הילכך אין ברכה בפסח אלא שתי פעמים. שמא עדיין יש בידכם לאותה טעות שפירשו רבנן שבמקומכם לפני מר רב שר שלום גאון ז"ל, שאנו מברכין בפסח ענט"י ועל רחיצת ידים ועל שטיפת ידים, וסימן נר"ש. וצוה וכתבו לכם שטעות גדולה היא זו. חכמים ובעלי תורה כמותכם יעשו כטעות זה, מה נשתנה פסח מכל ימות השנה. ועוד לא מצינו רחיצה ושטיפה כל עיקר. שמא במקדש כשהיו כהנים רוחצים היו מברכין על רחיצת ידים, שנאמר ורחצו אהרן ובניו. ועכשיו הודע את רבנן ושאר ישראל שלא יטעו ולא יעשו אלא כמו שפירשנו לך.
אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, חרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השולחן אלא בפני מי שאומר ההגדה. רב כהנא אמר כלן בפני מי שאומר ההגדה. והלכה כרב כהנא.
ונוטל שתי ככרות ופרוסה ומניחה בתוך שלימה ובוצע משתי ככרות, ומברך קודם, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ואינו אוכל. וחוזר ונוטל הפרוסה כשהיא בתוך שלימה ובוצע, כמו שאחז"ל [ברכות ל"ט:] אמר רב פפא הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. מה טעם לחם עני כתיב ביה. ומברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל מצה. ומטבל בחרוסת ואוכל. דהכי אמר מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא, דמברך ברישא המוציא דלית ברכה דקדימא להמוציא, דאורחא דמלתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה. הלכך מברך המוציא לחם ברישא ובוצע, ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא לאכול מצה, והדר אכיל. דלא אפשר למיכל מקמי דלבריך עליה לאכול מצה, דאית למימר לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו. אלא מברך המוציא לחם, ושקיל פרוסה ומברך עליה לאכל מצה, וטמיש בחרוסת והדר אכיל, והכי נהגינן במתיבתא למעבד. ומצה צריכה הסבה. ונוטל חזרת ומברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכל מרור. ומטבל בחרוסת ואוכל. ואין צריך הסבה.
<h2>דף קטז.</h2>
וכך אמר רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא, מי שאומר בקידוש של פסח, "אשר קדש את ישראל", וכשגומרין מה נשתנה אין אומר עבדים היינו לפרעה, ואינו אומר מתחלה, אלא אומר ויאמר יהושע אל כל העם עד ויעקב ובניו ירדו מצרים, ואומר מברוך שומר עד צא ולמד, וקורא ארמי אובד אבי עד שגומר את הפרשה כלה, פסוקין כמות שהן ואינו אומר מדרש כלל, ואומר רבן גמליאל אומר, ואשר גאלנו והלל, תימה גדול בדבר זה. מי שנוהג מנהג זה אין צריך לומר שלא יצא, אלא כל מי שעושה כן, מין הוא, וחלוק לב הוא, וכופר בדברי חכמים ז"ל, ובוזה דברי משנה ותלמוד. וחייבין כל הקהלות לנדותו ולהבדילו מקהל ישראל, ככתוב והוא יבדל מקהל הגולה. וכי עבדים היינו שאמרו חכמים ז"ל לא מן התורה הוא, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה. ויאמר יהושע אל כל העם, לא מתחלה עובדי ע"ז הוא. שכך שנינו מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ואמרנו מאי גנות רב אמר עבדים היינו. ואילולי טינא שיש בלבבם וחלוק לבם ואין רוצין לומר דברי משנה ותלמוד, מאי איכפת להם לומר מתחלה. אלא הללו מינין ומלעיגין ובוזין דברי חז"ל, ותלמידי ענן ירקב שמו, אבי אביו של דניאל, חוט המשולש ברשע ובמינות, שאמר לכל התועים והזונים אחריו, עזבו דברי משנה ותלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי. ועדיין הם בטעותם ונעשו אומה לעצמן, ותקן תלמוד של רשע ושל עול לעצמו, וראה מרנא ורבנא אלעזר אלוף ז"ל דמן אספמיא ספר תועבות שלו שקורין אותו "ספר מצות", כמה תחבולות יש בו. ועכשיו צריכין לנדותם שלא להתפלל עם ישראל בבית הכנסת ולהבדילם עד שחוזרין למוטב, ומקבלין עליהן שנוהגין כמנהג של שתי ישיבות, שכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא ידי חובתו. ובקדוש צריכין לומר אשר בחר בנו ורוממנו, דאמר שמואל [ברכות מ"ט:] לעולם אל יוציא עצמו מן הכלל. ואם חל להיות בשבת, מתחלה אומר ויכלו עד אשר ברא אלהים לעשות...
ומוזגין כוס שני ועוקרין את השולחן ואומר הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכל כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשתא דאתיא בארעא דישראל. השתא הכא עבדי, לשתא דאתיא בני חורין. ומניחין לשולחן בפני מי שאומר הגדה. ולמה עוקרין את השולחן, אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכיר תינוק וישאל. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מגבהי פתורא. אמר להו מי אכלינן מידי דקא מעקריתו לתכא מקמן. אמר ליה רבה, פטרתן ממימר מה נשתנה. ואם יש שם תינוק, שואל. כמה ששנינו מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן, אביו מלמדו. ואמרו חז"ל חכם בנו, שואלו. ואם לאו, אשתו שואלתו. ואם לאו, הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים בקיאין בהלכות פסח, שואלין זה לזה ואומרין כך...
<h2>דף קטז:</h2>
וכשאומר מצה זו שאנו אוכלין, צריך להגביהה. מרור זה, צריך להגביה. בשר, אין צריך להגביה, שמא יאמרו בשר זה פסח הוא, ונראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ.
<h2>דף קיז:</h2>
ולגמור את הלל אין מברכין בלילי פסחים. ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע. וזה ששנינו והרביעי גומר עליו את ההלל, מפני משנה זו [קט"ז:] עד היכן הוא אומר, בש"א עד אם הבנים שמחה וב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים. הוצרך לומר והרביעי גומר עליו את ההלל מפני שצריך לסיים את ההלל כלו ולא ישייר כקריאת ראש חדש. וארבע כוסות של פסח מותר לשתות בין כוס קדוש לכוס הגדה, ובין כוס הגדה לכוס ברכה על מזונו. ואחר מזונו כמה שירצה ישתה בלא ברכה. אלא כיון שבירך אסור לשתות אלא אותו כוס של ברכה וכוס רביעי של הלל. שכך שנינו, מזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. ומה הן הללו, בין ראשון לשני ובין שני לשלישי. ומה טעם שאמרו חז"ל בין שלישי לרביעי לא ישתה, דאין מפטירין אחר פסח אפיקומן ואין אנו אומרים בין ראשון לשני ובין שני לשלישי, מכלל שבין ראשון לשני ובין שני לשלישי מותר. ואם רוצה לשתות כוס אחד אחר ארבעה כוסות, חוזר ואוחז כוס חמישי ואומר עליו הלל הגדול וחוזר וחותם ביהללוך. שכך שנו חז"ל [קי"ח.] תניא חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי ר' טרפון. ויש אומרים ה' רועי לא אחסר. מהיכא הוא הלל הגדול. רב יהודה אומר מהודו לה' עד על נהרות בבל. וכך אנו נוהגין כרב יהודה, ואעפ"י שחלוקין חכמים אחרים, ר' יוחנן דאמר משיר המעלות ועד על נהרות בבל, אעפ"י כן מנהג שתי ישיבות עושין כרב יהודה. ואף רב שר שלום גאון כך אמר, בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. אבל בין ראשון לשני ובין שני לשלישי מותר. וארבעה כוסות חובה, דתנן מזגו לו כוס ראשון, ומזגו לו כוס שני, ומזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, והרביעי גומר עליו את ההלל. ואמרינן עלה אמר ליה רבינא לרבנא עוקבא. שמעת מינה ברהמ"ז טעונה כוס, אמר ליה ארבעה כסי תקינו רבנן כנגד חירות, כי היכי דנהוי מצוה בכל חד וחד. מכאן למדנו שארבעה כוסות חובה, חמישי רשות, אם רוצה שותה ואומר עליו הלל הגדול ואם לאו פטור. וצריך לומר אחר הודו לאל השמים כי לעולם חסדו, יהללוך וכו' וחותם. וכך שדר רב כהן צדק גאון ז"ל. ולמה נקרא שמו הלל הגדול אמר ר' יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. אמר ריב"ל אלו עשרים וששה כי לעולם חסדו, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו.
ומוזגין כוס רביעי, ואומרין. שפוך חמתך... לא לנו ה' וגו' עד מעתה ועד עולם הללויה. אהבתי כי ישמע וגו'. שומר פתאים ה' דלותי וגו'. יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וגו' עד יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'. ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה וגו' עד הודו לה' כי טוב לעולם חסדו. יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך וחסידיך צדיקים עושי רצונך וכל עמך בית ישראל כלם ברנה יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שם קדשך. כי לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר בכל יום תמיד, ומעולם ועד עולם אתה אל. ברוך אתה ה' מלך מהולל בתושבחות. וכן אמר מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא, יחיד אחר מזונו בלילי פסחים חייב לגמור את ההלל ולומר יהללוך ולחתום, שכך שנינו מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר. אילו אמרנו אומר עליו את ההלל, הייתי אומר כהלל של ראש חדש, עכשיו ששנינו גומר, יחיד חייב לגמור ולחתום אחריו. חלוקין רב יהודה ור' יוחנן, דקא אמרינן מאי ברכת השיר, רב יהודה אמר יהללוך, ר' יוחנן אמר נשמת כל חי, והלכה כרב יהודה. וכך מנהג בשתי ישיבות. ומברכין. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. ושותין כוס רביעי, ומברכין...
<h2>דף קיט:</h2>
ומי שמבקש לקדש בפסח בבתים הרבה כיצד יעשה, אילולא ברכת המזון שמעכבת, שכיון שבירך ברכת המזון שוב אין לו רשות לטעום אלא כוס ד' בלבד, שכך שנינו, בין שלישי לרביעי לא ישתה, היתר גמור היה לקדש אפילו בבתים הרבה. ואם כלם למדים ברכת המזון יש תקנה. כיצד הוא עושה, מקדש בבית ראובן קידוש היום ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י. ומביאין מה שמבקשין משאר ירקות חוץ מחזרת, ומברכין בורא פרי האדמה ומטבילין בחרוסת ואוכלין. וחוזרין ואוחזין כוס אחר ואומר מה נשתנה, ועבדים, והגדה, והלל עד חלמיש למעינו מים. שכך אמרו חז"ל [קי"ז:] עד היכן הוא אומר, בש"א עד אם הבנים שמחה, וב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים. והלכה כב"ה. ואומר שגאלנו וחותם גאל ישראל, שאמרו חז"ל ק"ש והלל אומר גאל ישראל, בצלותא גואל ישראל. ומברכין בפה"ג בפני עצמו. מאי טעמא מפני שכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא [ק"ט:]. ושוב טעם אחר, בסעודה של כל השנה אעפ"י שיושבין וקבועין על היין והן שותין, כיון שברכו ברכת המזון צריכין לברך בפ"ה, ולמה הן צריכין והלא עדיין הן קבועין, אלא כך אמרו חז"ל [ק"ב.] כיון שהפסיק ברכת המזון, שאין יכול לשתות בין ברכה לברכה חייב לברך בפ"ה. וכן בני מסיבה שהיו יושבין וקבועין על היין ושותין ועמדו להתפלל והתפללו, וחזרו וישבו לשתות, צריכין לברך בפ"ה. ולמה הן צריכין והלא עדיין לא עקרו, אלא כיון שעמדו להתפלל ואין יכולים לשתות בתוך התפלה נעשו כמי שהפסיקו וחייבין לברך, אף כאן כיון שאמר ההגדה ואין יכול לשתות בתוך ההגדה, כמי שהפסיק דמי, וצריך לברך. ומן הטעמים הללו למדנו שארבעתן צריך לברך על כל אחד ואחד בפ"ה בפני עצמו. ואחר ששותין כוס שני חוזרין ונוטלין ידיהם פעם שניה ומברכין ענט"י, שכך אחז"ל, אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש אעפ"י שנטל ידיו בטבול ראשון חוזר ונוטל ידיו בטבול שני. וסוף שמועה אנו אומרים מה טעם כיון דבעי למימר הלל ואגדתא מסיח דעתיה וידים עסקניות הן, לפיכך צריכין ליטול ידים שתי פעמים, אחד בטבול ראשון ואחד בטבול שני, והוא למזון. ואוחזין שתי ככרות שלמות ופרוסה מאותן פרוסות שהגביהן ואמר עליהם מצה זו, ובוצע. ומנין שאנו חייבין לבצוע על שתי ככרות ביום טוב, שהרי אחז"ל לא היה המן יורד להם לישראל ביום טוב, וכיון שלא היה יורד נעשה יום טוב כשבת, וחייב לבצוע על שתי ככרות ביום טוב. לפיכך אוחז שתי ככרות ופרוסה ובוצע פרוסה משתי ככרות. כמו שאמרו חז"ל אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב. ואחר שיבצע ומברך המוציא לחם מן הארץ, חוזר ומברך לאכל מצה, ומטבל בחרוסת ואוכל. ואוחז עלה של חזרת ומברך לאכל מרור, ומטבל בחרוסת ואוכל. ומניח חזרת במצה ואוכל, שכך אחז"ל מברך לאכל מצה ואוכל, ומברך לאכול מרור ואוכל, והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה זכר למקדש כהלל. וזה הוא מנהג אכילת ירקות ששאלתם מלפנינו. ועד כאן איפשר לקדש אפילו עד עשרה בתים זה אחר זה. עושה בבית ראובן כסדר הזה ויוצא, ונכנס בבית שמעון ועושה כסדר הזה ויוצא. וכן אפילו עד עשרה בתים. שכך אחז"ל [ר"ה כ"ט:] תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כלן אעפ"י שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מאי, כיון דנפק ליה לא מפיק, או דלמא כיון דחובה הוא מפיק, ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפא הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש ליה. אלמא מוציא אדם ידי חובתן לאחרים ואפילו כמה פעמים. ואם כלם למדים ברכת המזון מברך ראובן בביתו ושמעון בביתו ולוי בביתו. ואותו מקדש אינו מברך ברכת המזון שאם ברך נאסר לטעום כלום. אלא ממתין הוא וחוזר בבית כלם, ואומר לא לנו עד שגומר. ואומר יהללוך וחותם, וכיון שמגיע בבית אחרון מברך ברכת המזון ואומר על הסדר. אבל אותו ראובן שמעון ולוי אם אין למדים ברכת המזון, אסור לקדש אלא בבית אחד, ואם מקדש בשני בתים מוציא שם שמים לבטלה ועובר על אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
